<h1>חידושי הר"ן — ר"ה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
וכתב רבינו אפרים ז"ל שעכשיו אסור לתקוע לכל קטן בשבת כלל ואפילו בשבת של ר"ה שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיתה תקיעת שופר דוחה את השבת וכן דעת (הר"א) [הר"ז] הלוי ז"ל. וכן מוכיח בירושלמי ואעפ"י שהרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכות אפשר דלטעמיה אזיל שהוא סובר שאפילו בזמה"ז תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד קבוע וכמו שכתבתי למעלה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב שכיון שהגאונים כולם כתבוה בחבוריהם מדבריהם יש ללמוד שהם סבורים שלא ביבנה בלבד נאמרה אלא בכל יום ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת בכל מקום לפי שאין בלימוד גזרה דרבה ואין בו אלא איסור שבות בתקיעה עצמה וכיון שהיא למצוה מותרת שהם עתידי' להתלמד כדי לתקוע למחר ולחנכם במצות ומתעסקין עמהם בשבת זו ומיהו בשבת אחרת אין מתעסקין עמהן וזהו שאמרו בירושלמי א"ר אלעזר מתני' בגדול ביו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין לתקוע בשבת פי' בגדול קטן שהגיע לחנוך וזה כדברי הראב"ד ז"ל.
[ר"ה ל"ג ע"א] הא גופא קשיא אמרת מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת אלמא אמרינן להו תקעו והדר תני אין מעכבין עכובי לא מעכבין הא לכתחילה לא אמרינן להו תקעו לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחנוך כאן בקטן שלא הגיע לחנוך כך עיקר הגירסא והיא גרסת רש"י ז"ל והכי פירושא דכיון שהגיע לחנוך אין מעכבין אותו מלתקוע ואפילו בשבת אבל אין אומרין לו שיתקע דאיסורא דרבנן לא ספי' ליה בידים אבל בקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמהן כדי שילמדו ולא שיתקע להם גדול שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי שיזכה הקטן אלא שמלמדין אותן בדבור ואומרין להם תקעו בענין זה. וא"ת ואפי' הגיע לחנוך נמי אמאי לא אמרינן להו תקעו דהא תקיעת שופר איסורא דרבנן היא ובפ' חרש [קי"ד] משמע דאיסורא דרבנן ספינן ליה בידים כדאמרינן התם הולך אצל אבי אמו ואין חוששין שמא יאכילנו תרומה ואוקימנא בתרומה דרבנן ואפילו בשהגיע לחנוך כדמוכח בפ' יוצא דופן גבי קטנה שנדרה בעלה מפיר לה. תירץ הרשב"א ז"ל דל"א הכי אלא במה שהוא לצורכו של תינוק וכההיא [יומא ע"ז] שגזרו על שמאי להאכילו בשתי ידיו. ובהכי מתרצא ליה קושיא אחריתי דהא קשאי ליה מההיא דגרסינן פרק מי שאמר הריני נזיר [כ"ט ע"א] דתנן התם האיש מדיר את בנו בנזיר כלומר שאומר לו נזיר אתה ואמרינן עלה בגמרא ר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ר' יוסי בר' חנינא אמר כדי לחנכו במצות ואמרי' בשלמא לר' יוחנן מגלח ועביד הקפה אלא לר' יוסי בר' חנינא הא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן וחנוך דרבנן אתי דרבנן ודחי דרבנן אלמא אי לאו חנוך לא דחינן הקפה דרבנן והיינו טעמא משום דשאני הקפה שאינו הנאה לתינוק אלא נוול הוא לו וה"נ בתקיעת שופר כיון שאינו צרכו של תינוק כקטן שהגיע לחנוך לא אמרי' ליה שיתקע. ומיהו אכתי קשיא דכיון דתקיעת שופר אינה צרכו של תינוק אפי' בקטן שלא הגיע לחינוך נמי ליתסר דהא אמרינן התם בפרק חרש מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח. י"ל דהכא בי"ט של ר"ה עסקינן דמדינא תוקעין אפילו בשבת אלא דרבנן הוא דגזר הילכך כיון שלא הגיע לחנוך אומרין לו לתקוע כדי שילמוד ונמצא פסקן של דברים דקטן שלא הגיע לחנוך מתעסקין עמו ואומרין לו שיתקע ואפילו בשבת ומיהו דוקא בשבת של ר"ה אבל בקטן שהגיע לחנוך אין מתעסקין עמו אבל אין מעכבין אותו ומשמע לי דכי אין מעכבין אותו דוקא בי"ט אבל בשבת מעכבין אותו דר"א דאמר אפילו [בשבת] אמתעסקין עמהן בשבת כדי שילמדו קאי והיינו בקטן שלא הגיע לחנוך אבל בקטן שהגיע לחנוך דתנן ביה אין מעכבין לא אשכחן ביה דאפילו בשבת אין מעכבין. ויש לראב"ד ז"ל דרך אחרת בזה בהשגות שכתב דקטן שהגיע לחנוך המצות אביו מתעסק עמו כדי שילמוד ואפילו בשבת הסמוכה לי"ט כמו שאמרו קטן היודע לנענע אביו לוקח לו לולב אבל קטן שלא הגיע לחנוך הן עצמן תוקעין בי"ט אבל בשבת לא וכ"ש שאין אביו מתעסק עמו. ודברי הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות שופר לא נתחוורו.
<h2>דף ג:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] דתנן הכהנים והלוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם כך היה עיקר הגירסא ומגואלין לעולם מוכח דליתנהו במצות יובל כישראל לפי שהמקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים ביובל. ונוסחי דגרסי' מוכרין לעולם וגואלין לעולם משתבשי ואע"פ דמתני' הוא נמי בערכין הכי פירושא שאע"פ שישראל המוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול בפחות משתי שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אפ"ה הלוים גואלים מיד ואינו שייך יובל בהך גוונא דנוכח מיהא דבמצות יובל ליתנהו אלא ודאי מקדשין לעולם וגואלין לעולם גרסינן.
<h2>דף י.</h2>
[ר"ה ל"ד ע"ב] אמר ליה מהו לגמור. כתבו בתוספות דמהא שמעי' דלצורך תקון תפלה וק"ש מותר לדבר באמצע דהא משמע שמתוך ק"ש דבר ושאל מהו לגמור. לדידי לא סבירא לי כלומר לא סבירא לי כלל שיהא צריך לפסוק אלא מניח ידו על פיו וקורא והכי א"ר יוחנן בהדיא בפרק מי שמתו והלכך אפילו שהא כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק אלא לדידך דפסקת אלמא קא סברת שהוא צריך לפסוק וכיון שכן הוית גברא דחיא וכל כי האי גוונא כל ששהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש כדאמרינן בפרק מי שמתו גבי מים שותתין על ברכיו וכבר כתבתיה שם בס"ד. וקימ"ל כר' יוחנן בשמע תשע תקיעו' בתשע שעות ביום דיצא דהא תניא כותיה.
[ר"ה ל"ד ע"א] ודילמא ילולי הוא וקא מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה. וא"ת וכי מפסקינן מאי הוי והתני בסמוך שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום [יצא] ואפילו לר' אבהו דאמר לא יצא הני מילי בששהא כדי לגמור את כולה אבל הכא הא לא שהא. תרצו בשם ר"ת ז"ל דהכי פרכינן דכיון דר' אבהו חייש לכלהו ומכניף לכלהו מנהגי וכדברי רבינו האי גאון ז"ל וכמו שכתבתי למעלה הוה ליה למיחש נמי לר' יהודא דאמר אין בין תקיעה ותרועה ולא כלום כדאיתא בפרק החליל [נ"ג ע"ב] ועוד דרבנן נמי נהי דשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא הני מילי דיעבד אבל לכתחילה משמע ודאי דאינו רשאי להפסיק אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלרבנן נמי אי מפסקי שברים בין תקיעה לתרועה לא יצא דנהי דאם הפסיק ביניהן יצא אפילו הכי אם תקע ביניהן לא יצא דאנן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה בעינן וליכא דהא תקע ביניהן תקיעה אחרת לשם מצוה והביא ראי' לדבריו מדתניא בתוספת' תקע והריע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת כלומר תקיעה אחרונה בלבד. אבל הרשב"א ז"ל כתב שמצא גרסא אחרת בההיא תוספתא וכך היא תקע והריע ותקע וחזר והריע ותקע אין בידו אלא אחת והכי פירושא שלאחר שתקע בראשונ' לתר"ת ראשון חזר והריע וחשב שתעלה לו אותה תקיעה משום פשוטה שלאחר תר"ת הראשון ומשום פשוטה שלפני תר"ת השני ומשו"ה קאמר דאין בידו אלא אחת והיינו פשוטה שלאחר תר"ת ראשון דאנן פשוטה לכל חד וחד בעינן כדקתני שלש של שלש שלש הלכך אין תקיעה זאת עולה לשתים ומ"מ יש לחוש בדבר ולהחמיר כדברי הרמב"ן ומסתברא שאם בא לרבות בשברים ולעשות מהן ארבעה או חמשה או יותר עושה ואינו נמנע שהרי שברים לתנא דברייתא כיבבות לתנא דידן ותנן שיעור תרועה שלש יבבות. והמנהג פשוט שמוסיפין ביבבות ועושין מהן אפילו כמה והכי נמי בשברים וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בשם הגאוני'. ומ"מ צריך להזהר שיעשה השברים כולן והיבבות כולן בנשימה אחת דשברי' ויבבות לדידן ודאי מצוה אחת נינהו כתקיעה ותרועה לר' יהודה וכי היכי דלר' יהודה צריך שיעשה תקיעה ותרועה בנשימה אחת ה"נ בשברים ויבבות לדידן דמצוה אחת נינהו. ואם הוסיף שבר אחד ועשאו בנשימה אחת לד' הרמב"ן ז"ל פסל כל הסימן דכיון שהפרידו לעצמו אינו מן השברים והפסיק בין שברים לתרועה. ור"ת ז"ל כתב בתשובה דשלשה שברים בנשימה אחת עבדינן להו ובמקום תרועה קיימי אבל שלשה שברים תרועה דתשר"ת לא מסתבר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא עבדי אינשי. והרמב"ן ז"ל חלק עליו דהא תרועה אחת היא ואין ראוי להפסיק בהו ואעפ"י שהן קולות מוחלקין הרי אינן מוחלקין מפשוטה ושברים או תרועה אליבא דר' יהודא שהוא מצריך לעשותן בנשימה אחת משום דס"ל דמצוה אחת הן והוא הדין בשברים ותרועה לדידן.
<h2>דף יא.</h2>
[ר"ה ל' ע"ב] ונתקלקלו הלוים בשיר. וא"ת ולמה נתקלקלו ולא המתינו מלהביא נסכים עד למחר ולא יצטרכו לומר שירת היום עד למחר דהא קיימ"ל שאין אומרין שירה אלא על היין כדאיתא בפ"ב דערכין [י"א ע"א] ויכולין הן להביא תמיד ולהמתין מלהביא נסכי' עד למחר כדאמרי' במנחות בפ' הקומץ זוטא [דף ט"ו] מביא אדם זבחו היום ונסכים מכאן ועד עשרה ימים. ובפ"ב דתמורה [דף י"ד] נמי אמרי' מנחתם ונסכיהם אפילו בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. י"ל דלכתחילה צריך להביא נסכים עם הזבח דאם הביא בלילה אינו יכול לומר שירה כדאמרי' בפ"ב דערכין [שם] מה כפרה ביום אף שירה ביום. ולמחר נמי מבעיא לן התם [י"ב ע"א] נסכים הבאין בפני עצמן טעונין שירה או אין טעונין שירה ולא איפשטא ואפילו תמצא לומר דנסכים הבאין מחמת עצמן טעונין שירה אפי' הכי לכתחילה צריך שיביאם עם הזבח כדי שיאמר שירה על אכילה ושתיה דמזבח כדאמרינן התם על אכילה לחודה לא אמרינן וההיא דמביא אדם זבחו היום ונסכו עד עשרה ימים דמשמע אפילו לכתחילה הני מילי בקרבן יחיד ואין אומרין שירה אלא בקרבן צבור הקבוע לו זמן כדמוכח בערכין. וא"ת כי היכי דחשיב קלקול שיר אמאי לא חשיב נמי קלקול מוסף שהרי לאחר שהקריבו תמיד של בין הערבים לא היו יכולין להקריב במוסף כדדרשי' מוהקריב עליה חלבי השלמים עליה השלם כל קרבנות כלו שעל תמיד של שחר היו משלימין כל הקרבנות ולא היו מקריבין שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים. י"ל אפי' לאחר שבאו העדים הקריבהו דאתי עשה דמוסף דהוי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה וכדאמרי' בפרק השולח דר' אליעזר הלך לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואמרי' עלה דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפ"ה מצוה דרבים שאני.
<h2>דף יב:</h2>
[ר"ה ט' ע"א] לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשי' עולה לכאן ולכאן. לענין הלכה כתב ר"ת ז"ל דקיימ"ל [כר"י] משום דסתם מתני' דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דאמרי דפליגי עליה דר' יהודה וקיימ"ל בכלו תלמודא שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקידושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פ' אין מקדשין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דע"ז ונשקל מכל מאה תרתי וכמ"ש שם בס"ד.
<h2>דף יג.</h2>
[ר"ה ג' ע"ב] חדא דאם כן קשו קראי אהדדי דכתיב ושיצי ביתא דנא. כך נראה שגורס רש"י ז"ל וכן בתוספות ואינם גורסים ועוד דאע"ג דהוא כורש הוא דריוש הוא ארתחששתא ליכא למפרך מקרא דלעיל דכתיב ויהי בחודש ניסן שנת עשרים לארתחששתא המלך יין לפניו משום דהאי ארתחששתא ליכא לפרושי דהיינו דריוש בן אסתר שהרי בשנת שש שלו נשלם הבית כדכתיב ושיצי ביתא דנא וכו' וכיון שכן היאך הוי מבקש נחמיה ממנו בשנת עשרים למלכותו שיבנה אותו אלא ודאי האי קרא ליכא לפרושי כפשטיה והא ארתחששתא היינו כורש הראשון של פקידת הבית שהיתה בשנה ראשונה למלכותו כמו שכתוב בסוף דברי הימים ובראש עזרא והמלך יין לפניו מלתא אחרית' היא כלו' המלך דריוש הפרסי בן אסתר יין לפניו וזה היה בשנת שלש למלכותו וחשיב ג' דכורש וי"ד דאחשורוש וג' דדריוש כדאיתא בפרק קמא דמגלה והרי כאן עשרים דכורש וטעם הטפחא מוכיח כן ומשום הכי לא פריך רב יוסף מקרא דלעיל. אבל הרב בעל המאור ז"ל גורס חדא דאם כן קשו קראי אהדדי ועוד דכתיב ושיצי ביתא דנא וכו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה כו'. מי דמי התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא זו היא גרסתו ז"ל. והכי פירושא דרב יוסף מפשט הוה פשיטא ליה דדריוש וכורש וארתחששתא חד מלך הוא וכדתני' בברייתא ומשום דכתיב ושבי יהודאי בנין ומצלחין בנבואת חגי נביאה וזכריה בר עדו ובנו ושכלולי מן טעם אלה ישראל ומטעם כורש ודריוש וארתחששתא מלך פרס. מדכתיב מלך ולא כתיב מלכי משמע שמלך אחד היה והיה לו כל השמות הללו ומשום הכי פריך רב יוסף א"כ דכורש משו' דמלך כשר היה מנו לו כמלכי ישראל קשו קראו אהדדי דהא קראי דלעיל דלגבי ארתחששת' משמע דלאו מניסן מנינן והכא משמע דמניסן מנינן. ועוד דהא כתי' ושיצי ביתא דנא וגו' ותניא באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו עמו שנאמר ויבא ירושלם בחדש החמישי היא השנה השביעית למלך וכתי' בתרי' כי באחד לחדש הראשון הוא יסוד המעלה מבבל ומכאן למדנו שבאותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל שאי אתה יכול לומר שבאותו שנה עצמה היה משום דבהדיא כתיבי קראי שלאחר שעשו חנוכת הבית ולאחר שעשו פסח עלה עזרא כדכתיב ואחר הדברי' האלה במלכו' ארתחששת' מלך פרס וכו' וכיון שעלה עזרא באחד בניסן על כרחין באותו זמן לשנה הבאה היה כי זמן סוף אדר עם תחלת ניסן אחד הוא ואם איתא דמניסן מנינן שנה שמינית מבעי ליה ופרכינן מי דמי התם כורש הכא דריוש הכא ארתחששתא והאי פירכא קימ' אדרב חסדא ורב יוסף דמייתו ראיה מקראי דדריוש וארתחששתא ואדר' אבהו דקאמר עלה כורש מלך כשר היה ומפרקי' דחד מלך הוא וכדתניא וכו', וא"ת ולרב יוסף גופיה מי ניחא הא כיון שהכל אחד קשו קראי אהדדי. י"ל דרב יוסף הוי סביר' ליה דלמלכי אומות העולם לא קבעו זמן כלל אלא לכל אחד ואחד מיום שעמד בו מנינן ליה והלכך קראי שפיר כתיבן דדלמא יום שעמד בו מלך זה מרחשון הי' והלכך משכחת כסליו ואחריו ניסן בשנת עשרים למלכותו וכן החדש הששי והשביעי בשנה אחת וכן אדר ואב. ולפי זה מכאן אתה למד שאי אפשר לומר שזמן שקבעו חכמי' למלכים מפני חשש שלא יהא ניכר בין מוקדמין למאוחרין תקנוהו שאם לא כן למה לא הי' ראוי לחוש כזה למלכי אומות העולם כמו שחששו למלכי ישראל אלא ודאי עיקר הדבר כמו שכתבתי במשנתינו שלמלכי ישראל תקנוהו זכר ליציאת מצרים ומשום הכי הוי סבירא ליה לרב יוסף דבמלכי אומות העולם דלא שייך האי טעמא מיום שעמד בו מנינן ואפי' הכי מסקי' שכיון שקבעו זמן למלכי ישראל אף למלכי אוה"מ משום לתא דידהו קבעו תשרי שהוא ראש השנה לשמיטין וליובלות ולא רצו לקבוע יום שעמד בו לפי שאפשר שיעמוד איזה מלך ממלכי האומו' בניסן וכשיראו שימנו לו מניסן יחשבו שראש השנה שלהם ניסן כמלכי ישראל. ועוד דיום שעמד בו אינו ידוע לכל וזימנין דמימנו עליה ולא אימלכוהו ולפיכך קבעו להם תשרי כנ"ל. והדרינן לפרוקי קושיא דרב יוסף ואמרי' מ"מ קשי' כלו' כיון ששלשה שמות הללו על מלך אחד נאמרו וכדתניא בברייתא ומפרקי' לא קשיא כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ ולפי פי' זה (אין) [אנו] צריכין לומר שאעפ"י שנשלם הבית בשנת שש חומת העיר לא נבנתה עד שנת עשרים.
<h2>דף כא.</h2>
[ר"ה ו' ע"א] יקריב אותו מלמד [ש]כופין אותו. הוא הדין לכל מצות עשה כדאיתא בפר' הכותב בכתובו' אלא דהכא אצטריך רבויא משום דכתיב לרצונו דסד"א דלא כייפינן ליה. ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וא"ת הא דתנן בערכין פרק האומר משקלי עלי חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן. היכי דמי אי בשעבר על בל תאחר אפי' חטאות ואשמות נמי דהא חטאות ואשמות מהאי קרא נפקי ואכולהו כתיב ועשית. ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא. ותרצו בתוס' בשלא עבר עדיין אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתו.
<h2>דף כד:</h2>
[ר"ה ט' ע"א] לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשי' עולה לכאן ולכאן. לענין הלכה כתב ר"ת ז"ל דקיימ"ל [כר"י] משום דסתם מתני' דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דאמרי דפליגי עליה דר' יהודה וקיימ"ל בכלו תלמודא שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקידושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פ' אין מקדשין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דע"ז ונשקל מכל מאה תרתי וכמ"ש שם בס"ד.
<h2>דף כו:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] דתנן הכהנים והלוים מקדשין לעולם וגואלין לעולם כך היה עיקר הגירסא ומגואלין לעולם מוכח דליתנהו במצות יובל כישראל לפי שהמקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים ביובל. ונוסחי דגרסי' מוכרין לעולם וגואלין לעולם משתבשי ואע"פ דמתני' הוא נמי בערכין הכי פירושא שאע"פ שישראל המוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול בפחות משתי שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אפ"ה הלוים גואלים מיד ואינו שייך יובל בהך גוונא דנוכח מיהא דבמצות יובל ליתנהו אלא ודאי מקדשין לעולם וגואלין לעולם גרסינן.
<h2>דף כח:</h2>
[ר"ה ח' ע"ב] יובלות בא' בתשרי הוא בעשרה בתשרי הוא. קשיא לי מאי קושיא אפילו תמצא לומר שאין חירות מתחיל לעבדים עד י' בתשרי אכתי מר"ה מתחיל יובל לענין איסור מלאכה שבשדה דודאי כי אמרי' במתני' דתשרי ר"ה ליובלות לענין עבודת קרקע הוא דאמרינן שהוא דבר שאיסורו נוהג שנה אחת וקמ"ל שאותה שנה מתחלת מתשרי דאי לענין שלוח עבדים קאמרינן היכי שייך למתני ביה ר"ה הרי בין שתאמר דמר"ה מתחיל או ביוה"כ מ"מ אין לו המשך מיוה"כ ואילך וכל כי האי גונא לא מקרי ר"ה דא"כ נימא דיום ראשון של סוכות ר"ה לנטילת לולב ושל פסח לאכילת מצה ומ"מ עבודת קרקע לא נפקא מכללא ומאי קשיא לן. וניחא לי דאפילו הכי לא הו"ל למפסק ולמתני דא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שאין מתחילין עד י' בתשרי למקצת דיני יובלות עד י' בתשרי ודקאמר בי' הוא דמשמע מקמי הכי לא לפי שעיקר שמו של יובל על שם שלוח עבדים הוא אי משום שופר דמקרי יובל או מפני שהעבד רשאי לצאת ולבא כענין שנאמר יובילוה רגליה מרחוק לגור וכדאמרינן בסמוך ומוביל סחורה לכל מדינה. ומשנינן דהא מני ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה היא וכיון דאית ליה דמר"ה הוא דחייל יובל שפיר מצי למתני דבא' בתשרי ר"ה ליובלות כיון שכל דיני יובל מתחילין בו ומיהו עיקר ר"ה משום עבודת קרקע שהוא דבר שיש לו המשך שנה אחת. אי נמי אפשר דאפילו לשלוח עבדים נמי יש לו המשך שעבד הנמכר בשנת היובל עצמה אינו מכור וכדשמואל דאמר הכי גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמ' כדאיתא בפ' בתרא דערכין.
[ר"ה ח' ע"ב] מכאן א"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא. קשיא לי והיכי יליף לה מהכא דלמא קרא לאיסור עבודת קרקע מר"ה הוא דאיצטריך ולא לענין שלוח עבדים. וניחא לי דלהא לא אצטריך דנהי דכתי' ביום הכפורים תעבירו שופר אמאי נימא שלא תהא אסורה בעבודת קרקע מתחלתה הא קרא דתעבירו שופר לצורך שלוח עבדים הוא דכתיב ומשו"ה משמע לן דקרא דוקדשתם את שנת החמשים לענין שלוח עבדים הוא דאצטריך. אי נמי דמדכתיב יובל היא שנת החמשים שנה ודרשי' לה באידך ברייתא בסמוך לומר שאינה מתקדשת בסופה אעפ"י שמתקדשת בתחילתה שמשמע לן דלגבי שלוח עבדים כתיב שאותו פטור שעבוד שיש להם מר"ה ועד יוה"כ הוי כעין תוספ' שהרי עיקר חירות שלהם ביוה"כ הוא ומשו"ה איצטריך מיעוטא דיובל היא שנת החמשים שנה לומר שאע"פ שמוסיפין לה בתחלתה אין מוסיפין לה בסופה אבל אי נימא דקרא דוקדשתם את שנת החמשים שנה לאוסרה בעבודת קרקע מתחלתה הוא בא א"כ אין כאן תוספת בתחלתה כלל דליצטרך מיעוטא לומר שאין עושין לה תוספת בסופה. ומ"מ לא מסתפק' לן כלל ממאי דתשרי ר"ה ליובלות דלמא ניסן ר"ה ועבדי' אוכלין ושותין ושמחין מניסן עד יוה"כ דכיון דפשטי' מקראי דתשרי ר"ה לשמיטין ממילא פשיטא לן דבתר שבעה שמיטין מקדשין יובל.
<h2>דף לג.</h2>
[ר"ה ט' ע"א] לאפוקי מדר' יהודה דאמר שנת החמשי' עולה לכאן ולכאן. לענין הלכה כתב ר"ת ז"ל דקיימ"ל [כר"י] משום דסתם מתני' דהכא כר' ישמעאל דפליג אדרבנן דאמרי דפליגי עליה דר' יהודה וקיימ"ל בכלו תלמודא שמקדשין חדשים ודלא כרבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל. ור' יוסי דנמוקו עמו קאי כר' ישמעאל בפ"ק דקידושין דאית ליה התם דיובל מתחלתו משמט. ובערכין בסוף פ' אין מקדשין מוכח דמאן דאית ליה מתחלתו משמט סבר לה כר' ישמעאל דאמר מר"ה חייל יובל. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דע"ז ונשקל מכל מאה תרתי וכמ"ש שם בס"ד.
<h2>דף לג:</h2>
[ר"ה כ"ט ע"א] דתנן הכהנים והלוים מקדשין לעולם וגואלין לעולם כך היה עיקר הגירסא ומגואלין לעולם מוכח דליתנהו במצות יובל כישראל לפי שהמקדיש שדה אחוזה ומכרה גזבר כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים ביובל. ונוסחי דגרסי' מוכרין לעולם וגואלין לעולם משתבשי ואע"פ דמתני' הוא נמי בערכין הכי פירושא שאע"פ שישראל המוכר שדה אחוזה אינו רשאי לגאול בפחות משתי שנים כדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך אפ"ה הלוים גואלים מיד ואינו שייך יובל בהך גוונא דנוכח מיהא דבמצות יובל ליתנהו אלא ודאי מקדשין לעולם וגואלין לעולם גרסינן.
